מצווה לייפות את הסוכה ולתלות בה נוי סוכה ופירות חשובים.
קישוטים שרוחבם 4 טפחים (32 ס"מ) ומעלה, וכן מאוורר התלוי מתחת לסכך, יש לתלות לכתחילה בתוך 4 טפחים סמוך לסכך. אם המרחק גדול יותר יש להימנע מלשבת תחתם, ויש מקילים כאשר הקישוטים חמתם מרובה מצילתם וחלקם בתוך 4 טפחים. (ר' משנ"ב תרכז ס"ק יא. פס"ת שם הערה 10,11).
לכתחילה נכון לתלות את כל הקישוטים בתוך 4 טפחים סמוך לסכך משום שלעיתים ישנם כמה קישוטים הסמוכים זה לזה, שאף שבכל אחד כשלעצמו אין רוחב של 4 טפחים – ביחד מצטרפים לשיעור זה.
נחלקו הדעות לגבי תליית פירות ערלה. יש האוסרים משום שפירות ערלה אסורים בהנאה, ויש מתירים משום שהנאת ראייה אינה נחשבת הנאה ועוד שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ולמעשה אפשר להקל (ר' ילקוט יוסף מועדים שו"ת ס' יט), ובודאי כאשר מדובר בפירות שנוהגים בהם ערלה מספק (כגון שלא יודעים האם לצרף את התקופה שהעץ היה במשתלה משום שלא ידוע מתי בדיוק נשתל וכן האם הונח שם על הקרקע או על מצע מנותק).
תאורה שמתחממת יש להרחיק מהסכך מחשש שריפה!
נוי סוכה הוקצה למצוותו לכל ימי החג ולכן אסור להשתמש בו שימושים אחרים, אך מותר להסירו בחול המועד מפני הגשמים, ובשבת ויו"ט הוא נחשב מוקצה ואין לטלטלו. (הליכות שלמה ז, כז).
בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב-ג סי' נג) כתב הגרש"ז אויערבך שיש לאסור נעילת נעליים דמוי עור ביוה"כ מחשש מראית עין, כפי שאסרו מחשש מראית עין אכילת דם דגים (אלא אם כן ניכר שהוא דם דגים המותר באכילה כגון שיש בו קשקשים) וכן אכילת חלב שקדים עם בשר.
מאידך בספר אשרי האיש (ח"ג פכ"ב ו) מובא בשם הגרי"ש אלישיב שהיות שכולם יודעים שישנם נעליים כאלו בשוק אין בזה חשש מראית עין, וכ"כ בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח תריד) שאין לאסור, משום מראית עין, לנעול ביום כיפור נעלי גומי שדומים לנעלי עור, שמאחר שנעלי גומי אלו נפוצים מאד, ממילא אין לחשוש בהם משום מראית עין.
אלא שבנידון דידן, אף אם לא נחשוש למראית עין יש מקום לאסור מן הטעם שכתב באשרי האיש שם, שכל שהוא מגין וחופה רגלו, והסכמת בני אדם עליו שהוא מנעל, וגם נוהגים כך במשך השנה הרי הוא נחשב מנעל, וכן כב להחמיר בזה הגר"נ קרליץ (חוט שני יו"כ עמ' קלו).
ולכל זה יש לצרף מה שמביא המשנ"ב (תקי"ד ס"ק ד) שמי שאפשר לו נכון להחמיר ולא לצאת במנעל שההולך בו אינו מרגיש כלל שהוא יחף.
ונראה עוד להוסיף, שאף אם מעיקר הדין אין כאן חשש מראית עין, היות שאנשים עלולים בפועל לחשוד בו שנועל נעלי עור (כפי שהשואל סיפר לי שגבאי בית הכנסת בו התפלל העיר לו על כך), הרי שראוי להמנע מכך כדי לא לגרום ביו"כ ליהודי לחשוד בכשרים.
לסיכום: אין ללכת ביום כיפור בנעלים דמוי עור שמשתמשים בהם כל השנה כנעליים רגילות.
- הקידוש בליל שני של ר"ה שהוא מוצאי שבת הוא בסדר יקנה"ז, דהיינו שלאחר ברכת בורא פרי הגפן מברכים על הנר בורא מאורי האש.
- ישנם חילוקי מנהגים לגבי הנר שעליו יברכו בהבדלה זו ברכת מאורי האש:
יש המברכים על שני גפרורים או נרות אותם מדליקים מאש דולקת, ומצמידים אותם יחד כפי שעושים בכל מוצ"ש, ויש הסוברים שאין להצמידם משום שחוששים שהפרדתם נראית ככיבוי, ויש המכינים מראש נר קטן עם פתילה כפולה אותו מדליקים מאש דולקת לצורך הברכה.
יש שאין מדליקים כלל נר מיוחד לצורך ההבדלה ומברכים ברכת בורא מאורי האש על הנרות שהדליקו לכבוד יו"ט. (ר' שש"כ סב יח. ציץ אליעזר יד מב).
בכל מקרה אין לכבות ביו"ט את הנר או הגפרור ויש להניחם שיכבו מעצמם.
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה
- לכתחילה יש לאכול סעודה שלישית קודם תחילת שעה עשירית (15:40 בר"ה תשפ"ד), כדי שיאכל סעודת ליל יו"ט שני לתיאבון, ויתפלל מנחה קודם לכן.
- אפשר גם לחלק את סעודת יו"ט לשני חלקים, ובאמצע הסעודה לברך ברכת המזון, ללכת ללמוד משהו וכדו', ולאחר מכן לחזור וליטול ידיים ולאכול את המשך הסעודה ויחשב לסעודה שלישית.
- אם לא הספיק לאכול סעודה שלישית לפני תחילת שעה עשירית יאכל מעט יותר מכביצה פת ויקפיד שלא יהיה שיעור קביעת סעודה, ולפחות יאכל כזית מזונות או פירות לסעודה שלישית. (כך ינהג גם מי שמקפיד להתפלל דווקא מנחה קטנה ורוצה לאכול סעודה שלישית רק אחרי מנחה קטנה).
בשמירת שבת כהלכתה (י, י) אסר להוציא בשבת אוכל מהמקפיא על מנת שיהיה ראוי לאכילה במוצאי היום משום שנחשב כהכנה האסורה משבת ליו"ט, וא"כ כ"ש שיש לאסור הנחה על הפלטה אף אם כרגע היא כבויה משום שבכך אינו רק מונע את הקירור אלא אף גורם לחימום.
ואמנם בשו"ת שבט הקהתי (א קנח) התיר להוציא חלה מהמקפיא לצורך הלילה, בהסתמך על שו"ת מהרש"ג (א ס"א) שבדברים שאם לא יעשה בשבת לא יוכל כלל לעשותם לאחר השבת אין איסור הכנה, והיות שאם לא יוציא את החלה מהמקפיא בשבת יצטרך להמתין במוצ"ש כמה שעות עד להפשרה, וע"י כך יתבטל מסעודת יו"ט – מותר להוציאה בשבת. אך אין בכך בכדי להתיר את הנחת האוכל על הפלטה משום שחימום האוכל במוצ"ש אינו לוקח כמה שעות.
אולם, בילקוט יוסף (שבת ח"א כרך ב (תשע"א) עמ' רצט) כתב שמעיקר הדין אין בהנחת אוכל על הפלטה משום הכנה, בהסתמך על החיי אדם (כלל קנג ו) שכתב שבשעת הדחק כשלא ימצא בלילה יין בקלות, מותר להביא יין מיו"ט ראשון ליו"ט שני, דזה לא נקרא הכנה, רק שצריך להביאו בעוד היום גדול שלא יהיה ניכר הדבר שעושה זאת לצורך הלילה, ויעשה זאת בשינוי כגון שלא יביאו בסל כדרך שעושה בחול, והביאו המשנ"ב (תרס"ז ס"ק ה) אך ציין שההיתר הוא רק אם עושה זאת לצורך מצווה.
בטעם הדבר ביאר החיי אדם שאיסור הכנה הוא רק כאשר גומר את העניין וכמו שמותר להביא שולחנות הביתה בעוד היום גדול לצורך סעודת הלילה ורק לסדרם במקומם יהיה אסור.
ע"כ למעשה, בשעת הדחק, המניח בשבת אוכל יבש מבושל כל צרכו על פלטה כבויה שעתידה להידלק בכדי לחממו לצורך סעודת ליל יו"ט שני, יש לו על מה לסמוך, ובלבד שיעשה זאת בעוד היום גדול, ומ"מ לכתחילה אין לעשות כן.
פסק השולחן ערוך (או"ח רכח א): "על ימים ונהרות, הרים וגבעות ומדברות, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית; ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, אומרים: ברוך אתה ה' אמ"ה עושה הים הגדול," ויש שגורסים בלשון עבר "שעשה את הים הגדול".
הרי שעפ"י פסק השו"ע יש לברך על ראיית הים התיכון "עושה (או שעשה את) הים הגדול", ונקרא "הים הגדול" משום חשיבותה של ארץ ישראל השוכנת לחופו.
אולם המשנה ברורה שם הביא שהרבה אחרונים חולקים על המחבר וסוברים שדווקא על האוקיינוס מברכים "עושה הים הגדול", אך על הים התיכון יש לברך כמו על שאר ימים – עושה מעשה בראשית.
נמצא א"כ להלכה שבני ספרד יברכו על ראיית הים התיכון "עושה (או שעשה את) הים הגדול" כפסק השולחן ערוך, ובני אשכנז יברכו "עושה מעשה בראשית", כפוסקים שהביא המשנה ברורה, וכדי לצאת גם ידי דעת המחבר יוכלו להוסיף מיד בתוך כדי דיבור לברכה את את המילים "עושה (או שעשה את) הים הגדול". (מנחת יצחק א קי).
על ראיית ים כינרת מברכים לכל הדעות עושה מעשה בראשית, ויש לברך רק כאשר רואה את הים כולו או רובו, ולא כאשר רואה חלקו בלבד, משום שיתכן שהחלק הזה אותו הוא רואה אינו מששת ימי בראשית.
עוד יש לציין שעל ראיית ים המלח אין מברכים משום שמפורש בחז"ל שאינו מששת ימי בראשית אלא נוצר מאוחר יותר ע"י התבקעות ההרים מסביב שגרמו למים לזרום לתוכו. (פס"ת).
את הברכה מברך רק מי שלא ראה את המקום במשך שלושים יום ומתפעל מראייתו.
פסק השולחן ערוך (חו"מ שמט ג): "קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין; ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל", הרי שרק אם החפץ שגנב נמצא בידו חייב להחזירו, אך אם החפץ אינו קיים – פטור מלהחזיר את שוויו, משום שבשעה שגנב נחשב כחסר דעת. כך פוסק השו"ע (חו"מ תכד ח) גם לגבי קטן שחבל באחרים, שאף לאחר שהגדיל פטור מלשלם משום שבשעה שחבל לא היה בן דעת. וכן פסקו הרמב"ם והרא"ש.
אולם בספר חסידים (סימן תרצב) כתב: "חד בא לפני חכם א"ל זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים אמר שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם, א"ל כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו…"
ויש שכתבו שבעבירות שבן נח חייב בהם גם קטן חייב בהם כשיגדיל, והיות שגם בני נח אסורים להזיק, ממילא צריך הקטן לכשיגדיל לעשות תשובה על מה שהזיק, והתשובה היא ע"י תשלום הנזק. (דברי חיים, מובא בפתחי חושן פרק י הערה קטו).
ומסתבר שכל זה כאשר גנב או הזיק משעה שהגיע לכלל חינוך – אף שלא הגיע עדיין למצוות, אך על מה שהזיק לפני שהגיע לגיל חינוך ודאי שפטור.
ולמעשה, קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו. (יביע ח, חו"מ ו)
א. עד שבוע שחל בו ט' באב (דהיינו השנה, תשפ"ג, עד ערב שבת חזון) מותר הטיפול בציפורניים לכל הדעות. בשבוע שחל בו ט' באב יש אוסרים ויש מתירים, ואם זה נעשה לצורך טבילת מצווה מותר לכל הדעות. (משנ"ב תקנא ס"ק כ).
ב. אסור לסרוג או לתפור בגדים חדשים בתשעת הימים, אבל מותר לתקן קרעים ולתפור כפתורים וכד'. (שו"ע תקנא ז ומשנ"ב ס"ק מז, מח. פס"ת).
מותר להטיל ציצית בבגד, ואף שיש בזה שמחה – היות שנעשה לצורך מצווה מותר. (שו"ת בצל החכמה ד קנב).
אסור לחדש בין טלית קטן ובין טלית גדול בתשעת הימים – כדין בגדים חדשים. (אגר"מ ג פ), אולם אם נקרעה לו הטלית ואין לו אחרת – מותר לחדש גם בתשעת הימים כיון שזה צורך מצווה.
אסרו חכמים לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב אפילו בכדי ללובשם לאחר תשעה באב, וכן אסרו ללבוש בגדים מכובסים ומגוהצים, וכן נוהגים בני ספרד, אולם האשכנזים מחמירים בזה החל מראש חודש אב .
מותר להסיר כתם מבגד באמצעות מגבון.
מותר לכבס בגדי ילדים קטנים עד גיל 6, ובשעת הצורך ניתן להקל עד בר/בת מצווה.
כאשר מכבסים במכונת כביסה בגדי ילדים קטנים מותר לכבס הרבה ביחד אבל אסור להוסיף למכונה בגדי גדולים. (פס"ת תקנ"א מה).
את בגדי הקטנים שכיבס יתלה לייבוש בצנעא או ייבשם במכונת יבוש. (משנ"ב תקנ"א פ"ג)
השנה (תשפ"ג) שתשעה באב חל ביום חמישי מותר לכבס לכבוד שבת כבר במוצאי תשעה באב.
כאשר מכבסים במוצאי תשעה באב במכונת הכביסה בגדים לכבוד שבת מותר להוסיף למכונה גם בגדים אחרים שאינם לכבוד שבת. (שבט הקהתי ח"ג סי' קפ"ב).
בכדי שיוכל להחליף בגדים במשך תשעת הימים יכין לעצמו מראש כמה בגדים על ידי שילבש כל אחד מהם לפני ראש חודש אב (ולספרדים לפני שבת חזון) במשך כשעה ויפשטם. אם לא הכין בגדים מראש יוכל לקחת בגד מכובס, לזורקו על הרצפה ולהשאירו כך כשעה ואז יוכל ללובשו .
מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים גם בלא שהכין אותם קודם לכן משום שמחליפים אותם מחמת לכלוך ולא לשם תענוג .
בשו"ע (או"ח ריט א) נפסק: ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".
נחלקו הפוסקים בשאלה האם ארבעה אלו דווקא, או שבבל סכנה שניצל ממנה צריך לברך. כמו"כ נחלקו האם בארבעה אלו מברכים אף כשהסכנה רחוקה, ולמעשה מנהג בני אשכנז שהעיקר תלוי בשכיחות הסכנה, ומנהג בני ספרד שרק בארבעה אלו מברכים הגומל בשם ומלכות אף בסכנה רחוקה, ובשאר סכנות שניצל מהן טוב לברך בלא שם ומלכות. (ע' שו"ע שם סע' ז, ט ובמשנ"ב ובאור הלכה שם).
גם כיום יש מקום לברך על טיסה או הפלגה אף שבזמננו שכיחות הסכנה בהם היא נמוכה, משום שנכללים בכלל "יורדי הים", ועצם העובדה שאינם נמצאים על הארץ מוגדרת כסכנה. אכן מסתבר שכיום אין לברך בשם ומלכות בטיסה שאינה עוברת מעל הים. (ר' אגרות משה ב נט, הליכות שלמה כג ה, תשובות והנהגות ב קמח).
בשייט הנעשה סמוך לחוף אין לברך, אך אם מפליג ללב ים, אף שאינו חוצה את הים יש מקום לברך. (ר' חזון עובדיה ברכות שהשוחה בים, ואפילו בים כנרת, ואפילו יש שם מציל באופן קבוע – דינו כיורדי הים. ואילו בהליכות שלמה שם כתב שבים כנרת לא יברך משום שהוא סמוך לישוב. ור' חשוקי חמד ברכות נד ע"ב שיתכן שתלוי בחילוקי המנהגים בין בני אשכנז לספרד ולמנהג בני אשכנז לא יברכו עד שמתרחקים מן החוף מרחק שאינו רואה משם את היבשה.)
ההלכה מבחינה בין אבידה שיש בה סימן לבין אבידה שאין בה סימן:
המוצא אבידה שיש בה סימן, אם מצא אותה במקום בו רגילים להשיב אבידות – חייב להכריז, ואילו אם מצא אותה במקום בו אין רגילים להשיב אבידות הרי היא של מוצאה משום שקיימת הנחה שהבעלים התייאשו.
המוצא אבידה שאין בה סימן – הרי היא של מוצאה.
נחלקים פוסקי זמנינו בשאלה האם הערך הצבור שבכרטיס רב קו אנונימי נחשב כסימן: יש אומרים שנחשב כסימן על פי מה שנפסק בשולחן ערוך שהמוצא כמות של מחטים וצינורות חייב להכריז משום שהמנין שלהם נחשב כסימן. (שו"ע חו"מ רסב טז).
ויש חולקים וסוברים שהערך הצבור שבכרטיס רב קו אינו נחשב כסימן משום שבד"כ המחזיק בכרטיס אינו זוכר מה הערך הצבור בכרטיס, והיות שהכרטיס אינו בידו של המאבד – אינו יכול לבדוק זאת באפליקציה. מאידך טוענים החולקים שיתכן שנשאר בידו כרטיס מהנסיעה האחרונה ושם מופיעה יתרת הערך הצבור.
אכן, כאמור, גם אם נראה את הערך הצבור כסימן, יש לדון האם רוב נוסעי הרכבת הינם אנשים הרגילים להשיב אבידות, שהרי אם לא – הרי אף אם נחשב כסימן, אינו חייב להכריז.
ולמעשה נראה שהיות שכרגע, כאשר הכרטיס כבר אצלך בבית, הסיכוי שיימצא בעל הכרטיס האנונימי הוא נמוך היותר, אתה רשאי להשתמש בכרטיס בהסתמך על הפוסקים הסוברים שהכרטיס נחשב כדבר שאין בו סימן , בצירוף הספק שמא המקום נחשב כמקום שאין רגילים להשיב בו אבידות.
מכל מקום הנכון שתרשום לעצמך את סכום הערך הנקוב בו השתמשת, ואם יגיע המאבד, יודיע שאיבד ויתן סימן – אזי נדון האם נכון להשיב לו את הכסף.
על פי ההלכה אין אפשרות להפריש תרומות ומעשרות על פירות המחוברים לעץ, אולם בשעת הצורך קיימת אפשרות לקחת פירות שכבר נתלשו, ולהפריש מהם תרומות ומעשרות על פירות שעדיין מחוברים אם מתנים מראש שההפרשה תחול רק לאחר שהפירות יתלשו. (שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא סעיף נה).
כדי שהפרשת תרומות ומעשרות תועיל לפירות לכשיתלשו יש להקפיד על שני תנאים:
א. הפירות התלושים והמחוברים שעליהם מפרישים הם מאותו סוג של פרי והם משתייכים לאותה שנת מעשר.
ב. הפירות התלושים והמחוברים שעליהם מפרישים הגיעו כבר לפחות לשליש גידולם. (ולדעת החזו"א (דמאי סימן יז) ניתן להפריש על המחובר רק אם המחובר הגיע כבר למלוא גידולו. ועי"ש שכותב "ואין לעשות מעשה בכל זה").
כאשר מפריש על המחובר יקח מהפירות התלושים קצת יותר מ-1/100 מכמות הפירות התלושים והמחוברים (שעליהם רוצה להפריש). יש לוודא שכמות זו של קצת יותר מ-1/100 שהפריש, קיימת במשך כל התקופה עליה התכוון להפריש. (אם למשל, מפריש פעם בשבוע על כל הפירות שילקטו במשך השבוע, צריך לוודא שפירות אותם הפריש קיימים במשך כל השבוע).
נוסח ההפרשה למעשה (למפריש פעם בשבוע לכל השבוע): הפרשה זו תחול בכל פעם שמישהו יקטוף פרי מן העץ (או יקח פרי הנושר ממנו) במשך השבוע הקרוב, החל מעכשיו. ההפרשות השונות יחולו בזו אחר זו לפי הסדר הנהוג.
לאחר מכן יאמר את נוסח ההפרשה הרגיל. (ור' משפט כהן סימן לה שהביא נוסח מפורט).
על פי ההלכה: "ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו אצל ת"ח, וזו היא גניזתו". (שולחן ערוך יורה דעה סימן רפב סעיף י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב כהלכתו בדיו על קלף. מיעוט מהפוסקים רצו לומר שבספרי קודש המודפסים אין קדושה ומותר לזורקם, אך למעשה נפסק שגם ספרי קודש המודפסים אין להשליך בביזיון ויש לגנזם. (ע' משנה ברורה סימן מ ס"ק ד). ומ"מ יש שכתבו שבהדפסה בימינו הנעשית ע"י לחיצת כפתור אין מעשה כתיבה כלל וניתן להקל יותר. (ע' שבט הלוי ב קמג)
בנוסף, יש שכתבו שכאשר אין מדובר בפסוקים מהתורה שבכתב אלא בתורה שבעל פה, הרי שקדושתם נובעת רק מכך שמיועדים ללימוד וע"כ כאשר מדובר בעיתונים או בעלוני שבת שעיקרם פרסומות, סיפורים וראיונות, אף שיש בהם דברי תורה, היות שעיקר הדפסתם אינה לשם לימוד תורה, יש לומר שאין להם מעמד של ספרי קודש, ויש לדמותם לעלי ההגהה שרבים מהפוסקים לא הצריכו לגנוז, משום שלא הודפסו לשם לימוד תורה (כאשר אין בהם שמות משמותיו של הקב"ה). (ר' עין יצחק או"ח ה – ז. אגרות משה ד לט)
סיכום: ספרי קודש וכן עלוני פרשת שבוע שרובם דברי תורה יש לגנוז.
עיתונים ועלוני פרשת שבוע שרובם אינם דברי תורה, ואין בהם שמותיו של הקב"ה או פסוקים, אין צורך לגנוז. עם זאת, אין להשליכם בביזיון, אך ניתן לשים אותם במיכלי המיחזור.
א. עירוב תבשילין
- חכמים אסרו להכין מיום טוב לשבת והתירו לעשות זאת על ידי עירוב תבשילין. התקנה קרויה "עירוב תבשילין" משום שהיא מחברת ומערבת בין מה שמבשל ביום טוב לשבת לבין מה שבישל מערב יום טוב לשבת.
- בטעם תקנת העירוב יש אומרים שהוא משום כבוד יום טוב: חכמים חששו שאם נתיר הכנות מיום טוב לשבת יבואו להכין גם מיום טוב לחול. על כן התירו רק כשיתחיל בהכנות לשבת מערב יום טוב ע"י הנחת עירוב תבשילין, כך שכל מה שמכין ביום טוב הוא המשך למה שהתחיל כבר קודם לכן. ויש אומרים שהוא משום כבוד שבת: חכמים חששו שמא מתוך ההתעסקות בהכנת סעודות יום טוב, ישכחו שלמחרת שבת, ויסיימו את כל המנות המשובחות ביום טוב. לפיכך תקנו עירוב תבשילין שעל ידו יזכרו שצריך להשאיר גם מנה יפה לשבת.
- סדר הנחת העירוב: יטול בערב החג (יום חמישי) פת בשיעור של כביצה ועוד כזית תבשיל, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות עירוב". ויאמר (בלשון שמבין): "בעירוב הזה יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת". (יש מוסיפים "לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת", אך לשם כך יש לזכות את העירוב לכולם, כדלהלן).
- להידור מצוה יקח לכתחילה פת שלמה וכן חתיכת בשר או דגים חשובה.
- ניתן לעשות עירוב תבשילין גם עבור משפחה אחרת (כגון קרובי משפחה ושכנים שלא יודעים איך לעשות). לשם כך צריך לומר "לנו ולמשפחת…", ולזכות להם חלק מן העירוב. הזיכוי נעשה על ידי הגבהת העירוב על ידי מישהו שאינו סמוך על שולחנו של בעל העירוב. עשיית העירוב באופן זה מועילה רק למשפחה שגרה בעיר, ויכולה (באופן תיאורטי) לבוא ברגל בשבת ולאכול מן העירוב.
- כמה בעלי בתים הסמוכים בחג ובשבת על שולחן אחד – יעשה רק אחד מהם עירובי תבשילין.
- המתארח בשבועות בבית מלון ואינו נדרש להכין צרכי סעודה מיום טוב לשבת, פרט להדלקת נרות שבת, יסמוך לעניין הנרות על העירוב שעשה המשגיח במלון. אם לא עשו עירוב במלון – יעשה עירוב בלא ברכה.
- לדעת רבה בגמרא (פסחים מו) אסור מהתורה לבשל מיו”ט לשבת, אך מכיוון שייתכן שיצטרך את האוכל ביו”ט עצמו, לכן התירו על ידי עירוב. מדבריו עולה שהתבשילים המיועדים לשבת צריכים להיות ראויים לאכילה כבר ביום טוב, ועל כן יש להקפיד לכתחילה לסיים את הבישולים לשבת מבעוד יום, כך שתיאורטית ניתן יהיה להשתמש בהם ביום טוב. (משנ"ב תקכז ס"ק ג. ערוה"ש ג).
- את העירוב יש לשמור עד סיום ההכנות לשבת. נוהגים להשתמש בפת של העירוב ללחם משנה בכל סעודות השבת ולאוכלה בסעודה שלישית.
- נחלקים הפוסקים בשאלה האם עירוב תבשילין מתיר גם שאר הכנות שאינן צרכי סעודה. ולמעשה המנהג הוא להתיר גם שאר הכנות שאינן צרכי סעודה ביום טוב לצורך שבת, כגון לסדר את הבית, להדיח כלים, להביא סידור לבית הכנסת, לגלול את ספר התורה ביום טוב לצורך שבת וכד'.
- מצווה על רב המקום, להניח עירוב תבשילין עבור כל בני המקום, ומי ששכח להניח עירוב תבשילין יוכל בדיעבד לסמוך על העירוב של הרב.
- כתב בשל"ה הקדוש: "וחביבה מצוה בשעתה, ואל תהיה מצוה זו קלה בעיניך, ולא לחינם אמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו מצוות עירוב תבשילין…"
ב. נרות שבת
- את נרות השבת יש להדליק ביום טוב – לפני זמן כניסת השבת. יש להשאיר מערב יום טוב אש שתדלק במהלך החג (נר נשמה), כדי שניתן יהיה להדליק ממנה את נרות השבת.
- הדיסקיות שנשארו מנרות החג הן מוקצה, אך מותר להסירן באמצעות סכין וכד' ולזורקן לפח – כדי לאפשר נתינת נרות חדשים.
- אין להדביק ביום טוב נרות לפמוטים ע"י חימום הקצה התחתון, ואם אין לו אפשרות להשתמש בנרות בלא הדבקה, יכין מערב יום טוב נרות מודבקים לצורך הדלקת נרות שבת.
- המדליקים נרות שבת בשמן באמצעות פתיל צף – יכינו מערב יום טוב את הפתיל הצף להדלקת נרות שבת.
ג. רחצה ביום טוב
- לבני ספרד הפוסקים כשולחן ערוך מותר לרחוץ ביום טוב במים שהוחמו בדוד שמש.
- לבני אשכנז הנוהגים כרמ"א ישנן שתי אפשרויות: א. לרחוץ את כל הגוף במים פושרים. ב. לרחוץ במים חמים שהוחמו בדוד שמש אבר אבר בנפרד אבל לא ירחצו את הגוף כולו בבת אחת.
ד. תפילת ערבית מוקדמת בליל שבת
הנוהגים להתפלל תפילת ערבית מוקדמת בליל שבת רשאים לעשות כן גם כאשר יום טוב חל בערב שבת, אולם יקפידו שרוב סעודת השבת תהיה בלילה – לאחר צאת הכוכבים, ובברכת המזון יזכירו רצה בלבד ולא יעלה ויבא.
ביחס לכל ערב שבת פסק השולחן ערוך (רסז ב) שמפלג המנחה "יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד", ובאר שם המשנה ברורה שכיון שקיבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש נחשב כשבת גם לעניין קידוש וסעודה. אולם הוסיף שיש הסוברים שצריך להאריך סעודתו עד לאחר צאת הכוכבים ולאכול כזית פת בלילה כדי לקיים דין שלוש סעודות בשבת עצמה ולא בתוספות שקיבל עליו ולכתחילה נכון לחוש לדבריהם.
היות שקדושת שבת חמורה מקדושת יום טוב, על כן גם כאשר יום טוב חל בערב שבת יכול להוסיף בקדושה ולקבל עליו שבת מוקדם (בניגוד למקרה בו יום טוב חל במוצ"ש – שלא יוכל לקבל יום טוב מוקדם), יתירה מזאת, בבאור הלכה (רנו סעיף א) הביא שכאשר יום טוב חל בערב שבת אף ראוי להקדים קבלת שבת בעוד היום גדול, כדי שלא יבואו לבשל מיום טוב לשבת סמוך לחשיכה.
כאשר מתפללים תפילת ערבית מוקדמת בערב שבת שהוא יום טוב, מתפללים ערבית של שבת ולא מזכירים כלל יום טוב.
כל האמור הוא ביחס לתפילה. אך לעניין סעודה וברכת המזון יש אומרים שאף שקיבל עליו שבת לא פקע עדיין יום טוב, ואם גמר סעודתו לפני הלילה לא יצא ידי סעודת שבת וצריך לומר יעלה ויבוא בברכת המזון. על כן יש להקפיד שלכל הפחות רוב הסעודה תהיה בלילה – לאחר צאת הכוכבים (ר' מור וקציעה תרסח), ואז יזכיר בברכת המזון רצה בלבד ולא יעלה ויבא.
ישנם חילוקי מנהגים לגבי ימי הספירה בהם נוהגים אבלות:
המנהג הרווח בין בני ספרד, שלאחר ל"ג בעומר, דהיינו מיום ל"ד בעומר ואילך, לא נוהגים כלל מנהגי אבלות מיוחדים.
המנהג הרווח כיום בין בני אשכנז בארץ ישראל מבחין בין תספורת לבין נישואין: תספורת נוהגים לאסור עד ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר ואילך מתירים, אך נישואין נוהגים לאסור גם לאחר ל"ג בעומר (פרט לל"ג בעומר עצמו) עד לר"ח סיון. הטעם לכך הוא משום שי"א שתלמידי ר' עקיבא המשיכו למות גם לאחר ל"ג בעומר, וכן משום שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובם בסוף ספירת העומר.
ריקודים ומחולות של רשות וכן שמיעת מוזיקה המעוררת לריקודים ומחולות אסורה למנהג האשכנזים גם לאחר ל"ג בעומר (פרט לל"ג בעומר עצמו), ומ"מ האיסור קל יותר מאשר לפני ל"ג בעומר, ועל כן בעת הצורך יש מקום להתיר לאחר ל"ג בעומר, וישאל שאלת חכם. (שער הציון תצג ס"ק ד. פס"ת שם ו' ובהערה 43)
שמיעת מוזיקה המרוממת את האדם ואינה מעוררת לריקוד ומחול מותרת. (הליכות שלמה יא יד, וכ"ש שמותר לאחר ל"ג בעומר).
מי שמוזמן לחתונה לאחר ל"ג בעומר מותר לו להשתתף בה – אף שעל פי מנהגו אין נושאים נשים בימים אלו. (אגרות משה א קנט)
פסק השולחן ערוך (או"ח קמא ן): "יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע." הרי שאף שמן הדין היה מותר לקרוא לתורה לשני אחים זה אחר זה – אין עושים זאת מחשש עין הרע.
וברמ"א הוסיף שאף אם האחד עולה שביעי והשני מפטיר ויש קדיש שמפסיק ביניהם, לא יעלו. ועי"ש במשנה ברורה שאם מוציאים שני ספרי תורה כך שהמפטיר קורא בספר אחר – מותר. ויש אומרים שבשעת הצורך אפשר להקל אף בספר תורה אחד כאשר יש קדיש המפסיק בין השביעי לבין המפטיר, וכן בשני ספרי תורה אף שאין קדיש מפסיק ביניהם (כלומר בין הספר הראשון לספר השני בשבת שמוציאים בה שלושה ספרי תורה). (ר' פסקי תשובות שם).
כל זה לגבי שני אחים וכן אב ובנו, ויש מחמירים אפילו באב ובן בנו, וכתב במשנה ברורה (ס"ק יט) שבמקום הצורך יש להתיר אב ובן בנו, ובכף החיים (ס"ק כז) כתב שאפילו למחמירים זהו רק בבן בנו ולא בבן בתו.
ומסתבר שכאשר מדובר בשביעי ומפטיר שיש קדיש ביניהם, אף בספר אחד ניתן להקל באב ובן בנו, שהרי יש הסוברים שניתן להעלות אב ובן בנו זה אחר זה אפילו בעליות רגילות, וכמו"כ יש הסוברים שבשביעי ומפטיר שיש קדיש ביניהם מותר להעלות אפילו אב ובנו, וא"כ באב ובן בנו שהאחד עולה שביעי והשני מפטיר – יש שני צדדים להקל. וכן כתב בספר טעמי המנהגים שבאב ובן בנו יש להקל לקרוא השני למפטיר.
לסיכום: אין להעלות לכתחילה סבא ובן בנו בזה אחר זה, אולם לשביעי ומפטיר מותר משום שיש קדיש ביניהם. סבא ובן בתו יש אומרים שבכל מקרה מותר להעלותם זה אחר זה.
יש לציין שמבני תימן יש שלא חששו כלל לעין הרע בעליית קרובים זה אחר זה.
נחלקו הדעות בשאלה כיצד ינהג אדם במקום שאין מנין אלא רק קודם הנץ החמה: יש אומרים שמוטב להתפלל ביחידות ולא קודם הנץ החמה, יש הסוברים שמוטב להתפלל במנין אף קודם הנץ החמה, (אישי ישראל יג ו), ויש המבחינים בין מי שיכול להתפלל ביחידות בהנץ כוותיקין לבין מי שאצלו התפילה ביחידות תהיה לאחר הנץ: מי שהברירה בידו להתפלל במנין לפני הנץ או ביחידות כוותיקין – מוטב שיתפלל ביחידות, ומי שהברירה בידו להתפלל במנין לפני הנץ או ביחידות לאחר הנץ – עדיף שיתפלל במנין לפני הנץ. (פרי יצחק ח"א ב).
ונראה שבנידון דידן שמדובר במי שצריך לצאת לדרך יש יותר מקום להעדיף תפילה במנין לפני הנץ מאשר תפילה ביחידות לאחר הנץ, משום שאף שבד"כ תפילה לפני הנץ היא רק בדיעבד, במי שצריך להשכים לדרך נחשב הדבר כשעת הדחק בו תפילה לפני הנץ מותרת לכתחילה (ר' שו"ע או"ח פט ח).
ע"כ נראה שבמקרה זה יש להעדיף תפילה במנין לפני הנץ על פני תפילה ביחידות לאחר הנץ, ומה עוד שבמקרים רבים בתפילה ביחידות בבית הכוונה והריכוז פחותים מאשר בתפילה במנין בבית הכנסת, ובתפילה בבית הכנסת ירוויח לא רק את המעלה של תפילה בציבור אלא גם את המעלה של תפילה בבית הכנסת וכן שמיעת קדיש קדושה וברכו. ומ"מ אם יעדיף להתפלל ביחידות בהנץ כוותיקין – הרשות בידו.
בעניין איסור תספורת בימי ספירת העומר ישנם מנהגים שונים: יש המתחילים מיום שני של פסח שהוא היום הראשון לספירת העומר ומסיימים בל"ג בעומר או למחרת בל"ד בעומר, והם אינם מסתפרים בר"ח אייר, ויש המתחילים רק לאחר ר"ח אייר ומסיימים בערב שבועות.
וכתב המשנה ברורה (תצג ס"ק ה) שאף לנוהגים בכל שנה איסור בר"ח אייר, מכל מקום אם חל ר"ח בשבת, כיון שיש כאן תוספת שמחה – שבת ור"ח, מותר להסתפר ביום שישי מפני כבוד השבת.
אמנם יש החוששים לצוואת ר' יהודה החסיד שכתב שמחמת הסכנה שבדבר אין להסתפר ואין ליטול צפורניים בראש חודש אפילו כאשר חל ביום ערב שבת קודש (משנ"ב רס ס"ק ז), אך מדברי המשנה ברורה שהתיר תספורת לכבוד ר"ח אייר שחל בשבת בלא כל סייג – אף שלעולם כשר"ח אייר חל בשבת יום שישי הוא א' דר"ח, משמע שלא חשש לזה. וטעם הדבר, שהיות שבגלל מנהגי אבילות הספירה לא ניתן היה להסתפר קודם לכן, אין לחשוש לסכנה בתספורת לכבוד שבת קודש ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע". (עפ"י שו"ע הרב, הגר"מ פינשטיין).
ומ"מ יש החוששים לצוואת ר' יהודה החסיד גם כאשר ר"ח אייר חל בשבת, והחוששים לזה יוכלו להסתפר ביום חמישי לאחר חצות היום במקום ביום שישי.
בפשטות היתר התספורת ביום שישי ערב שבת ר"ח אייר הוא בין לבני אשכנז ובין לבני ספרד. ואולם יש מהפוסקים הספרדים הסוברים שלבני ספרד אין להסתפר לכבוד שבת ר"ח אייר, ומ"מ ודאי שמי מבני ספרד שינהג היתר בדבר אין למחות בידו.
לסיכום: השנה (תשפ"ג) מותר להסתפר ביום שישי ר"ח אייר, לכבוד ר"ח אייר שחל בשבת, והחוששים לצוואת ר' יהודה החסיד יוכלו להסתפר ביום חמישי לאחר חצות היום.
נחלקים הפוסקים האם ההיתר הוא גם לבני ספרד, והנוהג היתר בדבר אין למחות בידו.
חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן בהנאה. במקרה של ספק אם עבר עליו הפסח נחלקו הפוסקים: דעת הב"ח והמג"א שאסור באכילה ומותר בהנאה, ודעת החק יעקב שמותר אף באכילה – שספק דרבנן לקולא, והביאם המשנה ברורה.
אמנם כאשר מדובר בקניה בחנות הרי שבד"כ אין זה מוגדר מבחינה הלכתית כספק, משום שאפשר לברר אצל בעל החנות האם מכר את החמץ לגוי לפני פסח: אם מכר את החמץ הרי שאמור להיות לו אישור על כך, ואם אין לו אישור – חזקה שלא מכר את החמץ לגוי, ואסור לקנות אצלו חמץ. יש להקפיד לוודא שהאישור מתייחס לאותה חנות והוא עדכני לשנה זו.
יש לוודא קיום אישור מכירת חמץ במוצרים שהם חמץ ודאי, כגון מאפים, וויסקי, בירה, וודקה, פסטה, שקדי מרק, קווקר, בורגול ועוד. מוצרים שכמות החמץ בהם מועטה, או שלא ברור שיש בהם חמץ כלל, כגון דגים, בשר, קמח – מותר לרכוש גם בלא אישור מכירת חמץ.
יש לציין שישנם מוצרים המצויים על המדפים זמן רב, כגון משקאות חריפים, פסטה, דגני בוקר וכד' וע"כ יש להקפיד בערך עד חג השבועות לרוכשם רק במקום שיש לו אישור על מכירת חמץ.
אם מודפס על המוצר תאריך הייצור שהוא לאחר הפסח – מותר לרכשו גם בלא אישור מכירת חמץ. כמו כן במוצרים רבים ניתן לזהות את תאריך הייצור ע"י הקוד המוטבע על המוצרים הבנוי משני חלקים: הראשון מסמן את שנת הייצור והשני – את מספר הימים שעברו מתחילת השנה הלועזית. השנה – תשפ"ג, חל איסרו חג פסח בתאריך 13/4/23, ספירת הימים החל מ-1 בינואר מלמדת שזהו היום ה-103 בשנה. על כן, כאשר קוד הייצור הוא 3103 או 23103 (=23/103) או כל קוד בעל מספר גבוה יותר – מדובר במוצר שיוצר לאחר הפסח וניתן לרוכשו גם בלא אישור מכירת חמץ.
אשכנזי המתארח בביתם של הנוהגים היתר בקטניות בפסח אסור לו לאכול קטניות ממש – בהתאם למנהגו. אולם מותר לו לאכול תבשילים שבושלו בכלים שבישלו בהם קטניות ואף מותר לו לאכול תבשילים שתובלו בתבלינים של קטניות אם התבלינים הללו אינם ניכרים בתבשיל.
הטעם לכך הוא, שקטניות שהתערבו בתבשיל ואינן ניכרות בטלות ברוב ומותר לאשכנזים לאכול את התבשיל אף שהן נותנות טעם בתבשיל. (רמ"א תנג א ומשנ"ב שם ס"ק ח, ט). אמנם אסור לאשכנזים לבטל לכתחילה קטניות ברוב, ומנהג האשכנזים שלא להשתמש בפסח אף בכלי נקי שבישלו בו קטניות אך כל זה כאשר מדובר במי שהקטניות אסורות להם, אבל לבני עדות המזרח הנוהגים היתר בקטניות אין בזה כל איסור, וממילא כאשר הם בישלו עבור עצמם – מותר לאשכנזי לאכול, ובלבד שלא יאכל קטניות הניכרות.
עוד יש להעיר בעניין כלי פיירקס שהשתמשו בהם בחמץ, שבני אשכנז נוהגים שלא להכשירם לפסח, ובני עדות המזרח נוהגים להשתמש בהם לאחר ניקיון בלבד – בלא כל הגעלה, שלבני אשכנז אסור לאכול בפסח תבשיל שבושל בכלים אלו.
על כן אם המארחים מבני עדות המזרח יודעים שאשכנזי אמור לאכול אצלם נכון שימנעו מלבשל בכלי פיירקס של חמץ שלא הוכשרו לפסח. אכן, בדיעבד, יש מקום להקל ולהתיר לאשכנזי לאכול את התבשיל אם מאז שהשתמשו בכלי בחמץ בפעם האחרונה ועד לבישול חלפו יותר מ 24 שעות. (שו"ע תנא כה ובמשנ"ב ס"ק קנה ובשעה"צ ס"ק ר).
משטח הכיריים עשוי מזכוכית קרמית. על כן לספרדים הנוהגים עפ"י הגר"ע יוסף די בניקיון יסודי ואין צורך בהכשרה מעבר לזה.
אשכנזים מחמירים בכלי זכוכית ועל כן הטוב ביותר לאשכנזים לנקות ולהשתמש בפסח בכיריים הללו כשהן מכוסות. ישנם משטחי סיליקון עמידים לחום ומיוחדים לכך. (לפי הוראות היצרן אין לכסות בנייר כסף).
כך ינהגו גם ספרדים הנוהגים עפ"י הבן איש חי והגר"מ אליהו
אם לא מוצאים כיסוי מתאים יש להכשיר את הכיריים באופן הבא:
לנקות באופן יסודי.
להמתין 24 שעות בלא גלישה של חמץ.
לחמם על גבי הכיריים סיר ריק לחום גבוה, ולהעבירו על פני כל המשטח תוך כדי עירוי של מים מקומקום רותח במקביל. (מתוך אתר כושרות).
יש לשים לב גם לעניין השימוש בכיריים הללו במשך כל השנה לבשרי וחלבי: בכיריים של גז, גם אם יש תבשילים בשריים וחלביים הגולשים על החצובה – היא אינה נאסרת משום שהתבשיל הגולש נבלע מיד על ידי האש. כמו"כ החצובות עצמן מתלבנות כל העת על ידי האש, ורק בפסח אנחנו מחמירים להכשירם בגלל חומרת איסור חמץ. היתירים אלו קיימים רק בחלקם בכיריים אינדוקציה.
על כן במשך כל השנה יש להקפיד לנקות את הכיריים הללו לאחר כל גלישה או טפטוף של תבשיל בשרי או חלבי, וכן מומלץ שלא להשתמש בהם בו זמנית לבישול חלבי ובשרי.
בגמרא במסכת ר"ה (לב ע"ב) נאמר שקוראים את ההלל בשחרית ולא במוסף משום "זריזין מקדימים למצוות", אף שבמוסף יש ציבור גדול יותר. לכן גם היו צריכים אף לתקוע בשופר בשחרית, ומה שהעבירו זאת למוסף הוא מחמת גזירת המלכות. ומוכח שמעלת "זריזין מקדימים למצוות" עולה על מעלת "ברוב עם הדרת מלך".
אולם, בעניין קידוש לבנה כתב הביאור הלכה (תכו ב ד"ה אלא) שאף שמדינא מותר לקדש ביחידי, לכתחילה מצוה לעשות זאת ברוב עם ולכן ימתין למוצאי שבת. אכן הביא שם מהחיי אדם שגם בשלושה נקרא ברוב עם וכ"ש בעשרה. וכן כתב לגבי ברכת החמה שטוב לברך אותה ברוב עם ורק ביום המעונן שיש חשש שאם ימתין לא יראה את החמה – יברך מיד כשרואה אפילו ביחידות. (רכט ס"ק ח ובשעה"צ א). ומשמע מכל זה, לכאורה, שמעלת ברוב עם עדיפה על מעלת זריזין מקדימים למצוות.
וע' בשו"ת בצל החכמה (חה כ) שבאר שבסוגיא בראש השנה מדובר שיש מנין גם בשחרית וא"כ גם זה נחשב ברוב עם משום כך מעלת זריזין מקדימים למצוות עדיפה, ואילו דברי המשנה ברורה נאמרו במקרה בו יברך ביחיד – שאז יש להמתין לרוב עם.
על כן היות שגם ביום חמישי יש מנין של מתפללים ועכ"פ ודאי שיש שלושה, יש להקדים ולברך ברכת האילנות ביום חמישי ולא להמתין לשבת, ומה עוד שיש הנמנעים לברך ברכת האילנות בשבת. ואף שלהלכה איננו פוסקים כמותם ומותר לברך ברכת האילנות גם בשבת, מ"מ בצירוף האמור לעיל העדיפות היא לברך אחר התפילה בר"ח ולא לדחותה לשבת.
על פי ההלכה, מותר לאכול מפירות שביעית רק כל עוד קיימים בשדה פירות מאותו מין. כאשר כלה אותו מין מן השדה – יש לבער מן הבית את הפירות שנותרו.
כל מין יש לו את מועד הביעור שלו. מועד הביעור של היין הוא ערב פסח.
במועד הביעור רשאי האדם להשאיר בביתו פירות מאותו מין בכמות של מזון שלוש סעודות בלבד לכל אחד מבני הבית, ואת שאר הפירות עליו להוציא מן הבית ולהפקירם בפני שלושה אנשים.
היות, שכאמור, מועד הביעור של היין הוא ערב פסח, הרי בערב פסח יוכל להשאיר בביתו יין רק בכמות של שלוש סעודות לכל אחד מבני הבית. (לכן אינו צריך להוציא מן הבית את היין הדרוש לו לליל הסדר). את שאר בקבוקי היין יש להוציא מן הבית ולהפקירם כנ"ל.
נוסח ההפקר צריך להיות ברור, ולכן יאמר בפני שלשה אנשים: "כל הרוצה לבוא ולקחת מהיינות ומיצי הענבים יכול לבוא ולקחת". לאחר שהפקיר את היין רשאי לחזור ולזכות בו ולהכניסו לביתו.
מותר להפקיר לכתחילה בפני שלושה אנשים שיודע שהם אוהביו ולא יקחו את היין לעצמם, אך לא ניתן להפקיר בפני מי שסמוך על שולחנו.
מי שגר בבית משותף וקשה לו להוציא את היין לרחוב יכול להוציא לחדר המדרגות ולהפקירו שם בפני שלושה. (הרב אלישיב).
ניתן להפקיר גם בלילה, ועל כן מי שרוצה יכול להפקיר את היינות ומיצי הענבים ביום שלישי בלילה לאחר בדיקת החמץ.
מי שקיבל יין מחבירו לאחר זמן הביעור והוא מסופק אם ביערו אותו, יכול לבערו כאשר מקבל אותו ואח"כ לזכות בו ולאוכלו.
אם עבר ולא ביער בזמן הביעור – לעיתים נאסר היין בשתיה, ולכן יעשה שאלת חכם.
העברה בנקאית לשם מתנות לאביונים מעוררת 2 שאלות:
א. כדי שהעני יוכל לראות את הכסף בחשבונו בפורים יש לבצע את ההעברה לפני פורים. בעניין נתינת מתנות לאביונים לפני פורים כתב המג"א (תרצה א) שאין לעשות כן מחשש שמא העניים יאכלו זאת פני פורים, ומשמע שאם חשש זה אינו קיים אין מניעה לתת את המתנות קודם פורים. ופרמ"ג כתב שרשאי לתת מתנות לאביונים בתענית אסתר וכל שכן בליל יד, "דסברא הוא ליתן לעני קודם, שיכין לפורים". בנידון דידן שהעני יראה את הכסף בחשבון רק בפורים אין חשש שישתמש בו קודם פורים, וא"כ לסברת המג"א צריך להיות מותר, אולם יש חולקים וסוברים שבכל מקרה אין לתת קודם פורים כמו יתר מצוות היום שיש לקיימם בפורים דווקא. (ערה"ש), ונמצא א"כ שהדבר נתון במחלוקת בין הפוסקים.
ב. כיסוי יתרת חובה בבנק כמוה כפירעון חוב שחייב בעל החשבון לבנק. בעניין זה כתב בהליכות שלמה (פרק יט דבר הלכה יז) שפריעת חובו של העני אינה נחשבת כנתינה, ואם נותן מעות לעני ומתנה עמו שיפרע בהם חובותיו, או שנותן מעות לחנווני לפרוע בו בסתר חובותיו של העני – אין יוצא בזה ידי חובת מתנות לאביונים, כי המצווה היא ליתנם לעני שיעשה בהם כרצונו. עפי"ז מסתבר שגם כיסוי יתרת חוב בבנק אינו נחשב מתנות לאביונים, והיות שהנותן אינו יודע מה מצב החשבון של העני – ספק האם יוצא בכך יד"ח.
על כן לכתחילה אין לתת מתנות לאביונים באמצעות העברה בנקאית לעני, ויש לתת לעני בפורים עצמו כסף או להשתמש באפליקציה כגון paybox בה העני רואה מיד את הכסף שהועבר לו ויכול להשתמש בו באופן מיידי.
בתשלום בכרטיס אשראי לקרן צדקה הנכון הוא שהקרן תזכה לתורמים את המעות אותן היא נותנת לעניים. הזיכוי יכול להיעשות ע"י קנין הגבהה – שמגביה המעות יתכוון לזכות אותם לתורמים בכרטיס אשראי, טוב לכתחילה לקבוע שהתרומות בכרטיס אשראי לשם מתנות לאביונים תתקבלנה רק עד הזמן בו מזכים את המעות לתורמים, שאז ניתן לדעת למי מזכים.
א. כמה נותנים
מנהג בני אשכנז לתת שלוש מחציות מהמטבע הנוהג המדינה כזכר למחצית השקל. ונוהגים לתת גם עבור הבנים הקטנים ואפילו עבור העוברים. (משנ"ב תרצד ה). ורבים נוהגים שגם נשים ובנות נותנות מחצית השקל. (ר' מהדורת דרשו שם).
מנהג בני ספרד לתת כזכר למחצית השקל סכום השווה לכעשרה גרם כסף טהור. (כ 26 ₪ (נכון לאדר תשפ"ג). ויש המוסיפים על זה מע"מ. השער המעודכן מתפרסם באתר מכון כת"ר ומתעדכן כל יום).
ב. לאיזו מטרה לתת
כתוב במסכת סופרים (כא ג): "וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום קולבון, ומשום מתנות לאביונים",
ואף שאין אנו נוהגים כמסכת סופרים בעניין נתינת זכר למחצית השקל לפני שבת זכור, ניתן ללמוד מהנאמר שם שיש לייעד את הכספים לטובת העניים או מוסדות צדקה, וכן כתב בכף החיים (תרצ"ד ס"ק כב).
עוד הוסיף בכף החיים שם שיש מקומות שהיו נוהגים לשלוח את כספי זכר למחצית השקל לחכמי ארץ ישראל והוא זכר למחצית השקל בזמן הבית שהיו גובים אותו מחו"ל ושולחין אותו לירושלים לעבודת בית המקדש. ובארץ ישראל עצמה יש נוהגים לתת אותם לגבאי להוצאות בית הכנסת – זכר למקדש.
נמצא א"כ שניתן לתת את כספי זכר למחצית הן לעניים ולגבאי צדקה, הן לישיבות והן לבתי כנסת, ולמעשה מסתבר שמתוך המטרות הללו יש להעדיף את הנזקקים ביותר. ואם מחלק את כספי זכר למחצית השקל לעניים ביום הפורים עצמו יוצא בזה גם יד"ת מתנות לאביונים. (ביה"ל תרצד א).
ג. העברה בנקאית
ביחס למחצית השקל שהיו נותנים כאשר היה בית המקדש קיים, אין אומרים "שוה כסף ככסף", ויש לתת כסף ממש. (רמב"ם הל' שקלים פ"א ה"א), על כן נהג הגרש"ז אויערבך לתת כזכר למחצית השקל ג' חצאי דולר שבזמנו היה מעורב בהם כסף ממש. (הליכות שלמה יח ט).
לדעת הגר"מ פינשטיין כסף של תורה אינו silver אלא money ועל כן מטבעות שלנו דינם ככסף ולא כשווה כסף וניתן להשתמש בהן. (אגר"מ יו"ד א קצ).
יש שכתבו שגם אם מטבעות שלנו דינם כשווה כסף, ניתן להשתמש במטבעות שלנו, משום שמה שאמרו שאין להשתמש בשווה כסף הוא מחשש שמא יוזיל, וחשש כזה לא שייך במטבעות. (חזו"א חו"מ טז טו).
בכל מקרה כאשר מדובר בזכר למחצית השקל אין כל זה לעיכובא. (הליכות שלמה שם, ילקוט יוסף), ועל כן מבחינה זו ניתן יהיה לקיים את המנהג גם באמצעות העברה בנקאית – דלא גרע משווה כסף.
ומי שרוצה ללתת דווקא שלש מטבעות של חצי שקל, (עפ"י דברי הרמ"א או"ח תרצד א), יוכל, בנוסף להעברה הבנקאית שעושה, לשים בקופת הצדקה גם שלוש מטבעות כנ"ל.
התורה אסרה בשתיה ובהנאה יין שנתנסך לעבודה זרה. הניסוך לעבודה זרה נעשה ע"י נענוע היין או שתייתו.
יין של אינו יהודי שאיננו יודעים אם נתנסך לעבודה זרה או לא, הוא הנקרא "סתם יינם" ובגלל חומרת איסור עבודה זרה נאסר גם הוא מדברי חכמים. וכן אסרו חכמים כל יין שנגע בו אינו יהודי בכוונה לגעת ביין, וכאשר הנגיעה ביין היתה שלא בכוונה לגעת ביין, אסרו את היין בשתיה בלבד ולא בהנאה. (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פרק יא).
אינו יהודי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר את היין כשנוגע בו שלא בכוונה. (ר' שו"ע יו"ד קכד ז, ורמ"א שם כד).
כל האמור הוא כאשר מדובר בנגיעה ביין עצמו, אך נגיעה או טלטול בקבוק יין סגור אינה אוסרת את היין, משום שאין דרך ניסוך בכלי סגור, ואין זה משנה האם היין מותחל או אינו מותחל, אם סגור בפקק אינו נאסר. (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יב הל' ד).
על כן אם עובדת לא יהודיה טלטלה בקבוק יין מותחל אבל סגור בפקק היין מותר בשתיה.
על פי ההלכה, מותר לאכול מפירות שביעית רק כל עוד קיימים בשדה פירות מאותו מין. כאשר כלה אותו מין מן השדה – יש לבער מן הבית את הפירות שנותרו ע"י הפקרתם.
במועד הביעור רשאי להשאיר בביתו פירות מאותו מין בכמות של מזון שלוש סעודות בלבד לכל אחד מבני הבית, ואת שאר הפירות עליו להוציא מן הבית ולהפקירם בפני שלושה אנשים. לאחר שהפקיר רשאי לחזור ולזכות בפירות ולהכניסם לביתו.
אתרוג שונה מפירות אחרים בכך שהוא נשאר על העץ זמן רב, וכדברי חז"ל שהוא "דר באילנו משנה לשנה", ולכן יש אומרים שאין בו חובת ביעור, (רידב"ז פאה"ש ח, יג), אולם הדעה הרווחת שיש בו חובת ביעור (הרב קוק שבה"א קונ"א כד), אך נחלקו מתי הוא זמן הביעור: בספר השמיטה (עמ' מה) הביא תשובה של הגר"ש סלנט שזמן הביעור הוא בחודש שבט ויש הסוברים שהזמן הוא בקיץ (בשם הגר"נ קרליץ). נציין עוד שי"א שהזמן היה כבר מיד אחר ר"ה של תשפ"ג. (אגר"מ יו"ד ה סג).
כיום בלוחות מתפרסמים שני זמנים:
א' אדר תשפ"ג (בית המדרש להלכה בהתישבות), א' אייר תשפ"ג (מכון התורה והארץ).
הרוצה לחשוש לשתי השיטות יבער בא' באדר, ואם ישאר בידו מהאתרוגים עד א' אייר – יבער גם בא' אייר.
אכן מודים אנחנו לקב"ה שזיכנו בגשמי ברכה. לאור זאת יפסיק הש"ץ לומר את התפילה הנאמרת בעצירת גשמים "ועננו בורא עולם…", והיחיד רשאי להמשיך לאומרה כל עוד זקוקים לגשם. (הליכות שלמה ח, כז).
לגבי ברכת הברק והרעם, המשנה ברורה השווה זאת לדין העומד בקריאת שמע וברכותיה, המפסיק אפילו באמצע פסוק לקדיש (אמן יהא שמיה רבה ואמן אחרי דאמירן בעלמא), וכן לקדושה (לפסוקים קדוש… וברוך…) ולברכו. (שו"ע או"ח סו ג). ובאר המשנ"ב (שם ס"ק יט) שהטעם הוא: "דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם, קל וחומר מפני כבוד הקדוש ברוך הוא". עפי"ז כתב שגם אם שמע קול רעמים יפסיק דהוי מצוה עוברת. אולם הביא שיש חולקים, שהיות שעוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בשביל שבח אחר אלא רק בין הפרקים.. (תבואות שור, א"ר, ח"א).
ולמעשה, אם אדם עומד בין הפרקים בקריאת שמע וברכותיה, יפסיק לצורך ברכת הברק והרעם וכל שכן שיפסיק אם עומד בפסוקי דזמרא. אם עומד בתוך הפרק לא יפסיק, אך המפסיק גם בתוך הפרק יש לו על מה לסמוך. (ר' יביע אומר או"ח ו, ו, פסקי תשובות רכז ה ).
ביחס לברכת המזון מביא השולחן ערוך (או"ח קפג ח) שיש מי שאומר שדינה כתפילת עמידה שאין מפסיק בה כלל, ועל כן לא יפסיק באמצע ברכת המזון לצורך ברכת הברק והרעם. (ע' פסקי תשובות סימן קפג אות ט).
עפ"י החלטת הרה"ר לישראל, נקרא הציבור להוסיף את נוסח התפילה הנאמרת בעת עצירת גשמים:
בני ספרד יאמרו בשבתות בעת פתיחת ההיכל את תפילת "אל חי יפתח וכו'" ואם אפשרי בלא טרחה דציבורא יאמרו זאת גם בשני וחמישי. בני אשכנז יוסיפו תפילת "ועננו בורא עולם…" בתפילת עמידה ברכת שומע תפילה.
תפילת "ועננו בורא עולם" יאמר גם היחיד וגם הש"ץ. יחיד ששכח לומר "ועננו בורא עולם" בשומע תפילה יכול לומר את התפילה בסיום אלוקי נצור שבתפילת עמידה לפני "יהיו לרצון…"
יש לציין שאף שכיום רוב מי השתיה במדינת ישראל הם מי ים מותפלים עדיין יש צורך גדול בגשמים הן עבור התוצרת החקלאית וכלל הצמחיה בארץ, והן עבור מקומות שצורכים את מי השתיה מבארות או ממאגרי מים אחרים.
בנוסף, עצירת גשמים מעבר לנזק העצמי שהיא גורמת, עלולה להוות סימן למידת הדין השורה חלילה בגלל מעשינו. לכן נוסח תפילת "ועננו בורא עולם" כולל לא רק בקשה על גשם אלא גם בקשה על הסרת צרות אחרות: "דבר וחרב וחיה רעה ושבי וביזה ויצר הרע וכו'".
שנזכה בע"ה שיעלו תפילותינו לרצון ונתברך בגשמי רצון ברכה ונדבה.
תקנו חז"ל שקורא ההפטרה יקרא גם בתורה מפני כבוד התורה, שלא יהא כבוד התורה וכבוד הנביא שוה. (מגילה כג ע"א).
וכתב הרמ"א (או"ח רפד ד) שאם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה – יכול אחר לאומרה, אך לכתחילה אסור לעשות כן, ובאר המשנ"ב שבמצב כזה קורא ההפטרה הוא יברך את ברכות ההפטרה, אך אם העולה למפטיר יכול עכ"פ לומר מלה במלה את ההפטרה כאשר מקריאים לו טוב יותר שהוא בעצמו שעלה לתורה למפטיר יאמר את ההפטרה וברכותיה.
עוד כתב שם המשנ"ב: "ובזמנינו שהמנהג בכמה מקומות לכתוב נביאים על קלף ובגלילה כס"ת וא"כ הקורא בנביא הוא מוציא כל הצבור כקריאת ס"ת ולכן אפילו לכתחלה מותר לקרות למפטיר אפילו מי שאינו יודע לקרות בנביא בעצמו דהוא יאמר כל הברכות והש"ץ יקרא ההפטרה כמו שקורא בס"ת."
הטעם לכך שבקריאת ההפטרה מחומש אין אפשרות שהעולה יברך ובעל הקורא יקרא ואילו בקריאת ההפטרה מקלף ניתן לעשות זאת לכתחילה הוא משום שקריאה מחומש נחשבת כקריאה בע"פ, ובקריאה בע"פ אי אפשר להוציא אחר ידי חובה. (ר' שו"ת חת"ס או"ח סח).
בקריאה מתנ"ך שלם או מנביא שלם, כפי שנהוג כיום ברוב המקומות, יש מקום להקל יותר שהעולה יברך ובעל הקורא יקרא (ר' משנ"ב רפד ס"ק א וס"ק יא) אך לכתחילה גם בזה נכון שהעולה הוא זה שיקרא את ההפטרה ולכל הפחות יקרא בלחש מילה במילה עם בעל הקורא. (משום שי"א שרק בקלף הקלו לכתחילה שאחד יברך והשני יקרא משום שאין הכל יודעים את הקריאה בע"פ. ר' ספר ביד נביאך).
לסיכום: לכתחילה יש לעלות למפטיר רק מי שיודע לקרוא בעצמו את ההפטרה, אא"כ קוראים את ההפטרה מתוך קלף שאז אפשר לעלות לכתחילה מי שאינו ידוע לקרוא והוא יברך ובעל הקורא יקרא.
בדיעבד אם קראו למפטיר מי שאינו יודע לקרוא את ההפטרה וקוראים את ההפטרה מתנ"ך או מנביא שלם, יברך העולה את ברכות ההפטרה ויאמר את ההפטרה בלחש עם בעל הקורא.
פתיחת הסיפון בשבת אסורה משום סותר, וחיבורו אסור משום בונה. אמנם הסיפון מתפרק בהברגה ידנית פשוטה בלא צורך בכלי עבודה וכד', אך היות שההברגה היא מהודקת, ואין דרך לפתוח ולסגור זאת בכל יום הרי זה אסור. (שו"ע שיג ו ומשנ"ב שם ס"ק מה).
לגבי שימוש ב"פומפה" נחלקו הפוסקים האם הדבר מותר בשבת: בשו"ת יביע אומר (או"ח ה לג) אסר זאת משום שפתיחת הסתימה נחשבת תיקון כלי, והתיר להשתמש ב"פומפה" רק אם הכיור לא נסתם לגמרי, ואילו בשמירת שבת כהלכתה (יב, יח) התיר אף בנסתם לגמרי כשיש צורך גדול בכך.
אכן, גם לדעת המחמירים מותר יהיה במקום צורך גדול להשתמש בפומפה שלא כדרך השימוש הרגיל, כגון שיעשו זאת שניים יחד באופן שכל אחד מפעיל את כל כוחו. (ר' שו"ע או"ח שלו ט)
שימוש בחומר מיוחד לפתיחת הסתימה מותר במקום צורך גדול גם לדעת המחמירים משום שבאופן זה נעשית הפתיחה "כלאחר יד", ואין בזה חשש בישול של שאיריות המזון שבכיור. (ר' יביע אומר שם שהתיר שימוש במים רותחים לצורך פתיחת הסתימה).
המנהג לעלות לקבר ביום כלות השבעה, וביום השלושים וביום היארצייט שהוא יום הפטירה. העליה לקבר ביום הפטירה היא גם בשנה ראשונה.
יש נוהגים בשנה מעוברת לעלות לקבר גם בסיום הי"ב חודש, דהיינו ביום שאחר תום הי"ב חודש מהקבורה (למשל, אם נקבר בט"ו בשבט בשנה מעוברת עולים לקבר בט"ו טבת בשנה שאחריה), זאת בנוסף לעליה לקבר ביום היארצייט שהיא העיקר.
אמירת קדיש בכל התפילות מצאנו רק ביום היארצייט ולא בתום הי"ב חודש.
אמנם, בשו"ת רב פעלים לבעל הבן איש חי (ח"ד או"ח מא) כתב שמנהגם לעשות גם ביום תשלום י"ב חודש בשנה מעוברת כמה עניינים לצורך תיקון ועליית נשמת הנפטר כגון נתינת צדקה ולימוד תורה, והוסיף שלנוהגים כך יש מקום גם לתענית בסיום הי"ב חודש כפי שמתענים ביום היארצייט, ומ"מ לא ציין שיאמרו גם קדיש בכל התפילות ביום זה.
אצל הרבה מקהילות ספרד נוהגים לעלות לקבר ולערוך אזכרה ולימוד גם ביום הפסקת הקדיש דהיינו אחר תום הי"א חודש מהקבורה.
צום עשרה בטבת מתחיל בעלות השחר. בחישוב זמן עלות השחר קיימות שתי שיטות: שיטת הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י שזמן עלות השחר הוא 90 דקות לפני הנץ החמה, אך רוב הפוסקים סוברים שהזמן הוא 72 דקות לפני הנץ החמה, וזהו הזמן המופיע ברוב הלוחות, כולל בלוח רעננה. השנה, תשפ"ג, הזמן הוא 5:24.
לגבי אכילה לפני עלות השחר פסק השולחן ערוך (תקס"ד א) שאם ישן אינו רשאי לאכול או לשתות אף אם התעורר לפני עלות השחר, אלא אם כן התנה לאכול או לשתות לפני שהלך לישון. וברמ"א שם הביא שיש אומרים ששתיה מותרת גם בלא תנאי מראש, ובמשנה ברורה שם (ס"ק ו) כתב שלכתחילה ראוי להתנות מראש גם לשתיה ובדיעבד אין להחמיר בזה.
בתענית ציבור ההתניה צריכה להיות דווקא בפיו ואין די בהתניה במחשבה. (שו"ת אול"צ ח"ג פל"א ב).
היות שעומד לפני תפילת שחרית יש לשים לב שלא לאכול יותר מכביצה פת ומזונות בתוך חצי שעה שלפני עלות השחר. פירות ושתיה מותר אפילו בכמות גדולה עד עלות השחר. כמו"כ אם התחיל לאכול פת או מזונות קודם החצי שעה (השנה, תשפ"ג, קודם 4:54) רשאי להמשיך ולאכול עד עלות השחר. (שו"ע או"ח פט ומשנ"ב שם ס"ק כז). אשה שאינה נוהגת להתפלל שחרית רשאית לאכול גם פת ומזונות בכמות גדולה עד עלות השחר.
יש לציין שעפ"י הזוהר הקדוש והמקובלים אין לטעום קודם התפילה לאחר שישן, אפילו קם בחצות הלילה ואפילו היתנה, ומכל מקום החושש שיקשה עליו לצום יכול להקל בזה, וכ"ש שיוכל להקל בשתיה. (משנ"ב פט ס"ק כח)
נחלקים הפוסקים בשאלה האם המתארח בבית מלון בשבת וחוזר לביתו במוצ"ש יכול להדליק במוצ"ש בבית המלון לפני עזיבתו.
דעת הגרש"ז אויערבך שהיות שבית המלון היה ביתו במשך השבת, ובזמן חיוב הדלקת נרות טרם עקר משם, הרי שבית המלון נחשב ביתו גם במוצ"ש ויוכל להדליק שם, ובלבד שישהה שם גם לאחר הדלקה ולא יפנה את החדר עד לאחר חצי שעה מההדלקה. ויש חולקים וסוברים שעליו להדליק בביתו ויזדרז לחזור לביתו כדי לא לאחר את ההדלקה. (ר' הליכות שלמה יד יט. חובת הדר א הערה סה)
בעניין איסור האכילה: משהגיע זמן הדלקת נרות חנוכה אסור לאכול סעודת קבע. ויש שמחמירים מחצי שעה שלפני זמן ההדלקה. (שעה"צ תרעב ס"ק יד).
שיעור סעודת קבע הוא יותר מכביצה פת (56 סמ"ק). אכילת פת בשיעור קטן יותר, וכן אכילת פירות וירקות אף בשיעור גדול יותר – מותרת. כמו"כ מותר לאכול תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן אם אינו קובע עליו סעודה. מיני מזונות כגון עוגות או קרקרים דינם כפת. (ר' משנ"ב תרעב ס"ק י. שו"ע רלב ג ובמשנ"ב שם.)
בנידון שלפנינו, אם לא ידליק במלון אלא בביתו יתאחר מאד בהדלקה, וכן יצטרך להגביל עצמו באכילה במפגש המשפחתי. על כן נראה שהנכון שידליק במלון בברכה ויתעכב שם חצי שעה, ובכך יצא יד"ח.
יש להבחין בין מצב בו נוסע לבדו למלון לבין מצב בו נוסע עם משפחתו: אם נוסע לבדו ואשתו מדליקה עליו בבית, למנהג הספרדים יוצא ידי חובה בהדלקתה ואינו רשאי להדליק במלון בברכה (ילקוט יוסף). למנהג האשכנזים מדליק במלון בברכה אף אם אשתו מדליקה בביתו. (פס"ת). אם המשפחה כולה נוסעת למלון – לכל הדעות חייב להדליק במלון.
לגבי מקום ההדלקה במלון: הטוב ביותר להדליק בחדרו במלון משום שחדרו נחשב כקנוי לו לתקופת שהותו במלון והרי זה כביתו. אם יש בחדרו חלון או מרפסת וניתן לראות מבחוץ את הנרות שמדליק שם – ידליק בחלון או במרפסת של חדרו.
אם בית המלון אוסר על הדלקת אש בחדרים, אינו רשאי גם מבחינת ההלכה להדליק בחדרו, ואם ידליק שם נחשב כגזלן, וע"כ ידליק בחדר האוכל (ר' רמ"א תרע"ז א), ואם אינו יכול להדליק בחדר האוכל, או שאינו אוכל בחדר האוכל של המלון – ידליק בלובי המלון משום שנחשב כסלון ביתו שמשתמשים בו לישיבה וכד'. כמו"כ יוכל להדליק בפתח המלון הפונה לרשות הרבים.
אם אין מאפשרים לו כלל להדליק נרות במלון, ידליק בחדרו פנסים במקום נרות, וישתמש בפנסים שיש בהם נורה עם חוט להט (לא נורת לד) ויקיים כך את המצווה. (ואם יש לו רק פנס אחד – ידליק אותו ויקיים בכך את המצוה של נר איש וביתו, אף שלא יהיה מן המהדרין מן המהדרין).
כשמשתמש בפנס לא יברך על ההדלקה מחמת הספק האם יוצא בכך יד"ח. (ר' מנחת שלמה תניינא נח)
מצות נר חנוכה להדליקו בפתח הסמוך לרשות הרבים: אם הבית פתוח לרשות הרבים מדליקים בפתח הבית, ואם יש חצר לפני הבית מדליקים בפתח החצר הפתוח לרשות הרבים. הדר בעליה ואין לו פתח משלו הפתוח לרשות הרבים אלא נכנס לעלייתו דרך הבית שמתחתיו – מדליק בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים את המצוה – מדליק בתוך הבית. (שולחן ערוך סי' תרעא ח).
עפי"ז, יש הפוסקים שכיום שאין סכנה, הדרים בבנין משותף צריכים כולם להדליק בפתח חצר הבנין הפונה לרחוב, שהרי חדר המדרגות והחצר שאליה הוא פתוח נחשבים כחצר, וההדלקה, כאמור, צריכה להיות בפתח החצר.
ולמעשה המנהג המקובל יותר כיום שהדרים בבנין משותף מדליקים בתוך הדירה בחלון או בדלת המרפסת הפונים לרשות הרבים, משום שכאשר מדליקים בפתח החצר אין פרסומא ניסא לבני הבית – ואין זה דומה לחצרות בזמנם שהיו משתמשים בהם כחלק מהבית. (חזו"א). וגם באופן מעשי כאשר מדובר בבנין קומות עם דירות רבות אין מקום לכולם להדליק בפתח החצר, ואין זה דומה לחצרות בזמנם שהיו בהם דיירים מועטים. כל זאת בצרוף דעת הסוברים שהיות שבשעת הסכנה נהגו להניח בתוך הבית ולא בחוץ – נשארו במנהגם גם כיום כשאין סכנה, וכן מטעמים נוספים.
ויש הסוברים שעדיף להדליק בפתח הדירה בטפח הסמוך לדלת מפנים – כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל.
על כן, כאשר החלונות מוסתרים ולא ניתן לראות את הנרות מבחוץ, ידליק את הנרות בפתח הדירה מבפנים בטפח הסמוך לדלת מצד שמאל. אם הדלת נפתחת לפנים הדירה לצד שמאל יניח את הנרות בטפח הסמך למקום אליו מגיעה הדלת כאשר היא נפתחת.
הנוהג להדליק גם בבניין משותף בפתח החצר הפונה לרשות הרבים – ימשיך במנהגו.